תנ"ך על הפרק - במדבר ד - גור אריה

תנ"ך על הפרק

במדבר ד

121 / 929
היום

הפרק

פקודת הַלְוִיִּם לפי משפחות: קהת, גרשון ומררי

וַיְדַבֵּ֣ר יְהוָ֔ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר׃נָשֹׂ֗א אֶת־רֹאשׁ֙ בְּנֵ֣י קְהָ֔ת מִתּ֖וֹךְ בְּנֵ֣י לֵוִ֑י לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֥ית אֲבֹתָֽם׃מִבֶּ֨ן שְׁלֹשִׁ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה וְעַ֖ד בֶּן־חֲמִשִּׁ֣ים שָׁנָ֑ה כָּל־בָּא֙ לַצָּבָ֔א לַעֲשׂ֥וֹת מְלָאכָ֖ה בְּאֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃זֹ֛את עֲבֹדַ֥ת בְּנֵי־קְהָ֖ת בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד קֹ֖דֶשׁ הַקֳּדָשִֽׁים׃וּבָ֨א אַהֲרֹ֤ן וּבָנָיו֙ בִּנְסֹ֣עַ הַֽמַּחֲנֶ֔ה וְהוֹרִ֕דוּ אֵ֖ת פָּרֹ֣כֶת הַמָּסָ֑ךְ וְכִ֨סּוּ־בָ֔הּ אֵ֖ת אֲרֹ֥ן הָעֵדֻֽת׃וְנָתְנ֣וּ עָלָ֗יו כְּסוּי֙ ע֣וֹר תַּ֔חַשׁ וּפָרְשׂ֧וּ בֶֽגֶד־כְּלִ֛יל תְּכֵ֖לֶת מִלְמָ֑עְלָה וְשָׂמ֖וּ בַּדָּֽיו׃וְעַ֣ל ׀ שֻׁלְחַ֣ן הַפָּנִ֗ים יִפְרְשׂוּ֮ בֶּ֣גֶד תְּכֵלֶת֒ וְנָתְנ֣וּ עָ֠לָיו אֶת־הַקְּעָרֹ֤ת וְאֶת־הַכַּפֹּת֙ וְאֶת־הַמְּנַקִּיֹּ֔ת וְאֵ֖ת קְשׂ֣וֹת הַנָּ֑סֶךְ וְלֶ֥חֶם הַתָּמִ֖יד עָלָ֥יו יִהְיֶֽה׃וּפָרְשׂ֣וּ עֲלֵיהֶ֗ם בֶּ֚גֶד תּוֹלַ֣עַת שָׁנִ֔י וְכִסּ֣וּ אֹת֔וֹ בְּמִכְסֵ֖ה ע֣וֹר תָּ֑חַשׁ וְשָׂמ֖וּ אֶת־בַּדָּֽיו׃וְלָקְח֣וּ ׀ בֶּ֣גֶד תְּכֵ֗לֶת וְכִסּ֞וּ אֶת־מְנֹרַ֤ת הַמָּאוֹר֙ וְאֶת־נֵ֣רֹתֶ֔יהָ וְאֶת־מַלְקָחֶ֖יהָ וְאֶת־מַחְתֹּתֶ֑יהָ וְאֵת֙ כָּל־כְּלֵ֣י שַׁמְנָ֔הּ אֲשֶׁ֥ר יְשָׁרְתוּ־לָ֖הּ בָּהֶֽם׃וְנָתְנ֤וּ אֹתָהּ֙ וְאֶת־כָּל־כֵּלֶ֔יהָ אֶל־מִכְסֵ֖ה ע֣וֹר תָּ֑חַשׁ וְנָתְנ֖וּ עַל־הַמּֽוֹט׃וְעַ֣ל ׀ מִזְבַּ֣ח הַזָּהָ֗ב יִפְרְשׂוּ֙ בֶּ֣גֶד תְּכֵ֔לֶת וְכִסּ֣וּ אֹת֔וֹ בְּמִכְסֵ֖ה ע֣וֹר תָּ֑חַשׁ וְשָׂמ֖וּ אֶת־בַּדָּֽיו׃וְלָקְחוּ֩ אֶת־כָּל־כְּלֵ֨י הַשָּׁרֵ֜ת אֲשֶׁ֧ר יְשָֽׁרְתוּ־בָ֣ם בַּקֹּ֗דֶשׁ וְנָֽתְנוּ֙ אֶל־בֶּ֣גֶד תְּכֵ֔לֶת וְכִסּ֣וּ אוֹתָ֔ם בְּמִכְסֵ֖ה ע֣וֹר תָּ֑חַשׁ וְנָתְנ֖וּ עַל־הַמּֽוֹט׃וְדִשְּׁנ֖וּ אֶת־הַמִּזְבֵּ֑חַ וּפָרְשׂ֣וּ עָלָ֔יו בֶּ֖גֶד אַרְגָּמָֽן׃וְנָתְנ֣וּ עָ֠לָיו אֶֽת־כָּל־כֵּלָ֞יו אֲשֶׁ֣ר יְֽשָׁרְת֧וּ עָלָ֣יו בָּהֶ֗ם אֶת־הַמַּחְתֹּ֤ת אֶת־הַמִּזְלָגֹת֙ וְאֶת־הַיָּעִ֣ים וְאֶת־הַמִּזְרָקֹ֔ת כֹּ֖ל כְּלֵ֣י הַמִּזְבֵּ֑חַ וּפָרְשׂ֣וּ עָלָ֗יו כְּס֛וּי ע֥וֹר תַּ֖חַשׁ וְשָׂמ֥וּ בַדָּֽיו׃וְכִלָּ֣ה אַֽהֲרֹן־וּ֠בָנָיו לְכַסֹּ֨ת אֶת־הַקֹּ֜דֶשׁ וְאֶת־כָּל־כְּלֵ֣י הַקֹּדֶשׁ֮ בִּנְסֹ֣עַ הַֽמַּחֲנֶה֒ וְאַחֲרֵי־כֵ֗ן יָבֹ֤אוּ בְנֵי־קְהָת֙ לָשֵׂ֔את וְלֹֽא־יִגְּע֥וּ אֶל־הַקֹּ֖דֶשׁ וָמֵ֑תוּ אֵ֛לֶּה מַשָּׂ֥א בְנֵֽי־קְהָ֖ת בְּאֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃וּפְקֻדַּ֞ת אֶלְעָזָ֣ר ׀ בֶּן־אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֗ן שֶׁ֤מֶן הַמָּאוֹר֙ וּקְטֹ֣רֶת הַסַּמִּ֔ים וּמִנְחַ֥ת הַתָּמִ֖יד וְשֶׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֑ה פְּקֻדַּ֗ת כָּל־הַמִּשְׁכָּן֙ וְכָל־אֲשֶׁר־בּ֔וֹ בְּקֹ֖דֶשׁ וּבְכֵלָֽיו׃וַיְדַבֵּ֣ר יְהוָ֔ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר׃אַל־תַּכְרִ֕יתוּ אֶת־שֵׁ֖בֶט מִשְׁפְּחֹ֣ת הַקְּהָתִ֑י מִתּ֖וֹךְ הַלְוִיִּֽם׃וְזֹ֣את ׀ עֲשׂ֣וּ לָהֶ֗ם וְחָיוּ֙ וְלֹ֣א יָמֻ֔תוּ בְּגִשְׁתָּ֖ם אֶת־קֹ֣דֶשׁ הַקֳּדָשִׁ֑ים אַהֲרֹ֤ן וּבָנָיו֙ יָבֹ֔אוּ וְשָׂמ֣וּ אוֹתָ֗ם אִ֥ישׁ אִ֛ישׁ עַל־עֲבֹדָת֖וֹ וְאֶל־מַשָּׂאֽוֹ׃וְלֹא־יָבֹ֧אוּ לִרְא֛וֹת כְּבַלַּ֥ע אֶת־הַקֹּ֖דֶשׁ וָמֵֽתוּ׃וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃נָשֹׂ֗א אֶת־רֹ֛אשׁ בְּנֵ֥י גֵרְשׁ֖וֹן גַּם־הֵ֑ם לְבֵ֥ית אֲבֹתָ֖ם לְמִשְׁפְּחֹתָֽם׃מִבֶּן֩ שְׁלֹשִׁ֨ים שָׁנָ֜ה וָמַ֗עְלָה עַ֛ד בֶּן־חֲמִשִּׁ֥ים שָׁנָ֖ה תִּפְקֹ֣ד אוֹתָ֑ם כָּל־הַבָּא֙ לִצְבֹ֣א צָבָ֔א לַעֲבֹ֥ד עֲבֹדָ֖ה בְּאֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃זֹ֣את עֲבֹדַ֔ת מִשְׁפְּחֹ֖ת הַגֵּרְשֻׁנִּ֑י לַעֲבֹ֖ד וּלְמַשָּֽׂא׃וְנָ֨שְׂא֜וּ אֶת־יְרִיעֹ֤ת הַמִּשְׁכָּן֙ וְאֶת־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד מִכְסֵ֕הוּ וּמִכְסֵ֛ה הַתַּ֥חַשׁ אֲשֶׁר־עָלָ֖יו מִלְמָ֑עְלָה וְאֶ֨ת־מָסַ֔ךְ פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃וְאֵת֩ קַלְעֵ֨י הֶֽחָצֵ֜ר וְאֶת־מָסַ֣ךְ ׀ פֶּ֣תַח ׀ שַׁ֣עַר הֶחָצֵ֗ר אֲשֶׁ֨ר עַל־הַמִּשְׁכָּ֤ן וְעַל־הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ סָבִ֔יב וְאֵת֙ מֵֽיתְרֵיהֶ֔ם וְאֶֽת־כָּל־כְּלֵ֖י עֲבֹדָתָ֑ם וְאֵ֨ת כָּל־אֲשֶׁ֧ר יֵעָשֶׂ֛ה לָהֶ֖ם וְעָבָֽדוּ׃עַל־פִּי֩ אַהֲרֹ֨ן וּבָנָ֜יו תִּהְיֶ֗ה כָּל־עֲבֹדַת֙ בְּנֵ֣י הַגֵּרְשֻׁנִּ֔י לְכָל־מַשָּׂאָ֔ם וּלְכֹ֖ל עֲבֹדָתָ֑ם וּפְקַדְתֶּ֤ם עֲלֵהֶם֙ בְּמִשְׁמֶ֔רֶת אֵ֖ת כָּל־מַשָּׂאָֽם׃זֹ֣את עֲבֹדַ֗ת מִשְׁפְּחֹ֛ת בְּנֵ֥י הַגֵּרְשֻׁנִּ֖י בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וּמִ֨שְׁמַרְתָּ֔ם בְּיַד֙ אִֽיתָמָ֔ר בֶּֽן־אַהֲרֹ֖ן הַכֹּהֵֽן׃בְּנֵ֖י מְרָרִ֑י לְמִשְׁפְּחֹתָ֥ם לְבֵית־אֲבֹתָ֖ם תִּפְקֹ֥ד אֹתָֽם׃מִבֶּן֩ שְׁלֹשִׁ֨ים שָׁנָ֜ה וָמַ֗עְלָה וְעַ֛ד בֶּן־חֲמִשִּׁ֥ים שָׁנָ֖ה תִּפְקְדֵ֑ם כָּל־הַבָּא֙ לַצָּבָ֔א לַעֲבֹ֕ד אֶת־עֲבֹדַ֖ת אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃וְזֹאת֙ מִשְׁמֶ֣רֶת מַשָּׂאָ֔ם לְכָל־עֲבֹדָתָ֖ם בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד קַרְשֵׁי֙ הַמִּשְׁכָּ֔ן וּבְרִיחָ֖יו וְעַמּוּדָ֥יו וַאֲדָנָֽיו׃וְעַמּוּדֵי֩ הֶחָצֵ֨ר סָבִ֜יב וְאַדְנֵיהֶ֗ם וִֽיתֵדֹתָם֙ וּמֵ֣יתְרֵיהֶ֔ם לְכָל־כְּלֵיהֶ֔ם וּלְכֹ֖ל עֲבֹדָתָ֑ם וּבְשֵׁמֹ֣ת תִּפְקְד֔וּ אֶת־כְּלֵ֖י מִשְׁמֶ֥רֶת מַשָּׂאָֽם׃זֹ֣את עֲבֹדַ֗ת מִשְׁפְּחֹת֙ בְּנֵ֣י מְרָרִ֔י לְכָל־עֲבֹדָתָ֖ם בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד בְּיַד֙ אִֽיתָמָ֔ר בֶּֽן־אַהֲרֹ֖ן הַכֹּהֵֽן׃וַיִּפְקֹ֨ד מֹשֶׁ֧ה וְאַהֲרֹ֛ן וּנְשִׂיאֵ֥י הָעֵדָ֖ה אֶת־בְּנֵ֣י הַקְּהָתִ֑י לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם וּלְבֵ֥ית אֲבֹתָֽם׃מִבֶּ֨ן שְׁלֹשִׁ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה וְעַ֖ד בֶּן־חֲמִשִּׁ֣ים שָׁנָ֑ה כָּל־הַבָּא֙ לַצָּבָ֔א לַעֲבֹדָ֖ה בְּאֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃וַיִּהְי֥וּ פְקֻדֵיהֶ֖ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֑ם אַלְפַּ֕יִם שְׁבַ֥ע מֵא֖וֹת וַחֲמִשִּֽׁים׃אֵ֤לֶּה פְקוּדֵי֙ מִשְׁפְּחֹ֣ת הַקְּהָתִ֔י כָּל־הָעֹבֵ֖ד בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד אֲשֶׁ֨ר פָּקַ֤ד מֹשֶׁה֙ וְאַהֲרֹ֔ן עַל־פִּ֥י יְהוָ֖ה בְּיַד־מֹשֶֽׁה׃וּפְקוּדֵ֖י בְּנֵ֣י גֵרְשׁ֑וֹן לְמִשְׁפְּחוֹתָ֖ם וּלְבֵ֥ית אֲבֹתָֽם׃מִבֶּ֨ן שְׁלֹשִׁ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה וְעַ֖ד בֶּן־חֲמִשִּׁ֣ים שָׁנָ֑ה כָּל־הַבָּא֙ לַצָּבָ֔א לַעֲבֹדָ֖ה בְּאֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃וַיִּֽהְיוּ֙ פְּקֻ֣דֵיהֶ֔ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם אַלְפַּ֕יִם וְשֵׁ֥שׁ מֵא֖וֹת וּשְׁלֹשִֽׁים׃אֵ֣לֶּה פְקוּדֵ֗י מִשְׁפְּחֹת֙ בְּנֵ֣י גֵרְשׁ֔וֹן כָּל־הָעֹבֵ֖ד בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד אֲשֶׁ֨ר פָּקַ֥ד מֹשֶׁ֛ה וְאַהֲרֹ֖ן עַל־פִּ֥י יְהוָֽה׃וּפְקוּדֵ֕י מִשְׁפְּחֹ֖ת בְּנֵ֣י מְרָרִ֑י לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֥ית אֲבֹתָֽם׃מִבֶּ֨ן שְׁלֹשִׁ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה וְעַ֖ד בֶּן־חֲמִשִּׁ֣ים שָׁנָ֑ה כָּל־הַבָּא֙ לַצָּבָ֔א לַעֲבֹדָ֖ה בְּאֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃וַיִּהְי֥וּ פְקֻדֵיהֶ֖ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֑ם שְׁלֹ֥שֶׁת אֲלָפִ֖ים וּמָאתָֽיִם׃אֵ֣לֶּה פְקוּדֵ֔י מִשְׁפְּחֹ֖ת בְּנֵ֣י מְרָרִ֑י אֲשֶׁ֨ר פָּקַ֤ד מֹשֶׁה֙ וְאַהֲרֹ֔ן עַל־פִּ֥י יְהוָ֖ה בְּיַד־מֹשֶֽׁה׃כָּֽל־הַפְּקֻדִ֡ים אֲשֶׁר֩ פָּקַ֨ד מֹשֶׁ֧ה וְאַהֲרֹ֛ן וּנְשִׂיאֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל אֶת־הַלְוִיִּ֑ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם וּלְבֵ֥ית אֲבֹתָֽם׃מִבֶּ֨ן שְׁלֹשִׁ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה וְעַ֖ד בֶּן־חֲמִשִּׁ֣ים שָׁנָ֑ה כָּל־הַבָּ֗א לַעֲבֹ֨ד עֲבֹדַ֧ת עֲבֹדָ֛ה וַעֲבֹדַ֥ת מַשָּׂ֖א בְּאֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃וַיִּהְי֖וּ פְּקֻדֵיהֶ֑ם שְׁמֹנַ֣ת אֲלָפִ֔ים וַחֲמֵ֥שׁ מֵא֖וֹת וּשְׁמֹנִֽים׃עַל־פִּ֨י יְהוָ֜ה פָּקַ֤ד אוֹתָם֙ בְּיַד־מֹשֶׁ֔ה אִ֥ישׁ אִ֛ישׁ עַל־עֲבֹדָת֖וֹ וְעַל־מַשָּׂא֑וֹ וּפְקֻדָ֕יו אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃

מאמרים על הפרק

מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק

מאת: ,
מנה מהם [הראויין] לכך כו'. דאם לא כן, הרי כבר נמנו הלוים (לעיל ג, לט), ולמה מנאן שנית, אלא שימנה מהם כמה ראוים לעבודה:המקדש שבכולן. לא קדש קדשים כמשמעו, שלא נקרא "קדש הקדשים" אלא כשהיה המשכן עומד בבנינו, אז היה נקרא "קודש הקדשים" אותן עשר אמות הפנימים לצד מערב (רש"י שמות כו, לא) :כשהענן מסתלק וכו'. פירוש, שאין הכתוב רוצה לומר כשיסעו המחנות אז יורידו המשכן, דזה אינו, שאם כן יהיה הורדת הפרוכת אחר נסיעת המחנות, וזה אינו, שהרי בפרשת בהעלותך (להלן י, יג-יז) היה מסע קהת עם הארון והכלים - אחר נסיעת מחנה יהודה מיד, והכתוב אומר "בנסוע המחנות", דמשמע שנים:לוצי"ש בלע"ז. פירוש, שאין "נרותיה" כמו "נר ה' נשמת אדם" (משלי כ, כז), ושאר "נר" שנאמר על נר הדולק [ד]אז נקרא "נר", אלא "נרותיה" בכאן הוא על הכלי שנותנין בו השמן והפתילה, אף אם אינו דולק, שלא היה אפשר ליתן נר הדולק לתוך המרצוף:כמין מרצוף. פירוש, שאין פירושו מכסה כמשמעו, כמו "מכסה התחש אשר עליו" (פסוק כה), דלא שייך לומר "אל מכסה עור תחש", דמשמע שהיה לו בית קיבול, ועל כרחך צריך לומר שהוא כמו שק שיש לו בית קיבול, אלא מדקרא אותו בשם "מכסה" על כרחך אינו כמו שאר שק שנעשה לקבל בתוכו, דההוא לא יקרא "מכסה". אלא דהכא הוא 'כמין מרצוף' העשוי לכסות בו בגדים בעת המסע, ומפני שלא נעשו רק שלא יקלקלו הבגדים נקרא "מכסה":בתוך המשכן שהוא קודש. לא שיהיה פירושו שמשרתים בכלים בקדושה, דאם כן "בקדש" בשוא מבעי ליה, לא שיהיה הבי"ת בפתח, דמשמע קודש הידוע, והיינו המשכן שהוא ידוע ביותר:מזבח הנחושת. דאי מזבח הזהב, כבר נאמר (ר' פסוק יא) "ופרשו בגד תכלת וכסו אותו" (כ"ה ברא"ם):יטלו את הדשן. לא שיהיו נותנים דשן עליו כפי משמעות "ודשנו", אלא יטלו הדשן:רבוצה תחת הבגד כארי בשעת המסעות. פירוש, אף בשעת המסעות לא זזה האש ממקומו על ידי המסע, אלא היה כארי רבוץ ומונח, לא כדרך שאר אש שהוא מתנענע ממקום למקום אפילו שלא על ידי מסע, כל שכן על ידי מסע שהוא קופץ ודולג, זה לא עשה כן, אלא היה רובץ כארי. שאם לא היה רובץ על מקומו לא היה מועיל כפיית פסכתר עליו, כדרך האש שהוא יוצא בכח, אבל השתא שהיה רובץ כארי היה נשאר על מקומו, ולא זז משם:
‎ומה שהיה כארי רובץ דוקא בצורה זאת, ובמקדש שני אמרינן שהיה רובץ ככלב, כדאמרינן בשלהי פרק קמא דיומא (כא ע"ב), יש לפרש לפי שהארי יותר רובץ בחוזק מן הכלב, כן האש שהיה במשכן ובמקדש ראשון היה בכח נדבק למטה, ואינו זז משם. אבל במקדש השני לא היה הרביצה מן האש של מעלה בכח גדול אצלינו, אלא היה ככלב, לפי שלא היה קדושה העליונה רובץ אצלינו כל כך בדביקות גמור, ולפיכך מדמה אותה לרביצת הכלב, ובמקדש ראשון לרביצת הארי, שנאמר אצלו (ר' להלן כד, ט) "כרע שכב כארי מי יקימנו". ומפני שהקדושה במקדש הראשון היה בו בדביקות יותר, לא סרה הקדושה עד אחר שעברו עבירות הרבה מאוד. ולא כן בבית מקדש שני, שלא עשו כל כך חטאים, ונחרב הבית:
‎ויש בזה עוד דבר נסתר מאוד, לפי שמקדש ראשון נקרא "אריאל" על שם ארי, והיה אש שלמעלה דומה לארי, כי מקדש ראשון בשביל זכות אברהם, ולפיכך היה האש דומה לארי, שהוא לימין מן המרכבה (יחזקאל א, י) . אבל מקדש שני שהיה בשביל זכות יצחק, היה האש לשם דומה לכלב הנמשך מצד השמאל. ובית הג', שיבנה במהרה בימינו, הוא בזכות יעקב. ופירוש הזה הוא אמת למבין. והבן למה היה מקדש שני חסר אורים ותומים הארון ושכינה ואש ולוחות (יומא כא ע"ב), [ד]כולם הם נמשכים מן האור, ויצחק כהו עיניו (בראשית כז, א) :שאם יגעו חייבים מיתה בידי שמים. פירוש, כי אין "ומתו" דבוקה עם "לא יגעו", כי למה יהיו חייבים מיתה, אלא פירוש שאם יגעו - "ומתו". ומה שכתב 'בידי שמים', כבר ביארנו בפרשת אמור (ויקרא פכ"ב אות יג) שכל מקום שכתוב בו "ולא יגעו ומתו" שהוא מיתה בידי שמים ולא מיתה בידי אדם, שפירוש הכתוב ולא יגעו כדי שלא ימותו, ואם כן בידי שמים הוא, דמיתה בידי אדם אפשר שיגע ולא ימות, כגון שלא העידו עליו בבית דין. ובכל מקום שכתוב מיתה בידי אדם לא נמצא שהיא נשמע מכלל הלאו, מפני שהמיתה בבית דין היא מלתא בפני עצמה, שכתוב בנביא שקר (ר' דברים יח, כ) "והאיש אשר יעשה בזדון ומת", רצה לומר אחר שעשה את העבירה הזאת ומת בבית דין. אבל כאן "ולא יגע ומתו", שהמיתה הנזכרת קאי על "ולא יגעו", שמזהיר אותו שלא יגעו, שאם יגעו ימות בודאי:
‎ועוד, לא מצאתי בכתוב מיתת בית דין בלשון רבים לומר "ומתו", אלא בלשון יחיד, מפני כי בית דין דנין כל אחד ואחד בפני עצמו, ולא שייך בדין שלהם "ומתו", אבל במיתה בידי שמים שהוא מחייב דרך כלל, שייך לומר כך, וזה גם כן נכון. ועוד נתבאר בפרשת אמור:שמן וקטורת ומנחת התמיד וכו' עליו לצוות ולזרז. שאין כל הדברים הנזכרים כאן - שהיה אלעזר ואיתמר ממונה עליו - שווים, שהרי השמן והקטורת היה ממונה עליו לשאת, ומנחת התמיד לא היה נושא אלעזר, שאיך ישא המנחה, שהרי לא נקראת "מנחה" עד שהיא מקודשת בכלי שרת, ואיך ישא אותו אחר כך, שהרי תהיה נפסלת ביוצא. ועוד, למה ישא אותו מתוקנת, הרי יכול לתקנה כל זמן שרוצים להקריב המנחה, ויותר טוב הוא כך משיהיה מתקן אותה לזמן מרובה. לפיכך האי "ומנחת התמיד" אינו שוה לשמן ולקטורת, שפירוש "ומנחת התמיד" שהיה ממונה להקריב בעת חנייתן:ועוד היה ממונה על משא בני קהת וכו'. פירוש, דהאי "פקודת כל המשכן" לא קאי אדלעיל - דשמן וקטורת ומנחת התמיד [הם] "פקודת כל המשכן", דאין זה פקודת כל המשכן, שהרי המזבח והמנורה וארון הם גם כן מפקודת המשכן, אלא הכי פירושו 'ועוד היה ממונה וכו'':גם הם כמו שצויתיך על וכו'. רוצה לומר, שאין פירוש הכתוב לענין המנין בלבד, ורצה לומר שימנה גם בני גרשון, שהרי כבר נמנו כל ישראל (לעיל ב, לב), ומאי "גם הם" דקאמר, דמשמע לשון "הם" שלא היה זה רק בלוים. והכי נמי לא מצי קאי על "למשפחותם לבית אבותם", דכל ישראל נמנו למשפחותם לבית אבותם (לעיל א, ב). ואין לומר דקרא קאי אבן שלשים שנה ומעלה הכתוב אחריו, דהא כתב בפני עצמו (ר' פסוק כג) "מבן שלשים שנה ומעלה תפקוד אותם", וכיון דכתיב בפני עצמו "מבן שלשים תפקוד אותם", "נשא ראש בני גרשון גם הם" לא לענין למנות אותם מבן ל' קאמר. ולפיכך פירש הכתוב "גם הם" 'כמו שצויתיך לראות כמה הגיע וכו'', ואהא קאי "גם הם", שכמו שצויתיך על בני קהת לראות כמה הגיעו לכלל העבודה (רש"י לעיל פסוק ב), כן תראה גם כן כמה הגיעו לכלל העבודה בבני גרשון. וזה שלא היה בכלל ישראל, שלא היו ישראל נמנין לראות כמה הגיעו לכלל עבודה:
‎ואין להקשות, דלא נזכר בכתוב רק המנין, והיכן נזכר שיראה כמה הגיעו לכלל עבודה, דודאי מדכתיב "נשא את ראש בני גרשון", ולא כתיב 'פקוד בני גרשון', בודאי פירושו שיברר קצת מהם לא כולם, והיינו אותם שראויים לכלל עבודה, שכן משמע לשון "נשא", שישא את ראש קצתם מתוך השאר, ואהא קאי "גם הם". ולפיכך בפרשה הקודמת אצל "נשא את ראש בני קהת" (פסוק ב) פירש רש"י גם כן (שם) 'מנה מהם כמה הגיעו לכלל עבודה', והיינו כדי לתרץ לשון "נשא" הכתוב שם. וראיה לזה, שבמנין הלוים כתיב (ר' לעיל ג, טו) "פקוד כל בני לוי", ולא כתיב "נשא", והיינו משום שהלוים היו נמנים כולם מבן חדש ולמעלה (שם), וכאן לא נמנו אלא הראויים לכלל עבודה. וזהו שדקדק (רש"י פסוק ב) בלשונו לומר 'מנה מהם', ולא 'מנה אותם', כי לשון "נשא" משמעה המקצת ימנה מהם. ובלא לשון "נשא" אתי שפיר, דכיון דכבר נמנו הלוים (לעיל ג, לט), על כרחך הא דכתיב "נשא בני גרשון" רצה לומר שימנה מהם כמה הם שראוים לעבוד:
‎ואם תאמר, למה לי לכתוב "גם הם", אם ללמוד שימנה אותם שבאו לכלל עבודת משא, הא בהדיא כתיב (פסוק כג) "מבן שלשים שנה ולמעלה תפקוד אותם", ויש לומר, דאי לא כתב "גם הם", הוה אמינא דלא מתחייב במנין אלא אם יש בו תרתי; דהיינו שהוא בן ל', וגם הוא עובד באהל מועד, כדמשמע קרא "מבן שלשים שנה ולמעלה כל הבא לעבוד וכו'", ולפיכך ילפינן מבני קהת דכיון שהגיע לכלל עבודה, אף על גב שלא עבד, שהיה לו אונס או מחמת חולי, חייב במנין. וזהו שכתב רש"י 'כמו שצויתיך וכו' לראות כמה הגיע לכלל עבודה', אף על גב שלא עבד:
‎ואם תאמר, בני קהת גופייהו שמא לא מתחייב אלא אם כן הוא בן שלשים ועבד באהל מועד, ויש לומר, דבני קהת כתיב (פסוק ג) "כל בא לעבוד", ולא כתיב "כל הבא" בה"א, דודאי כשנכתב בה"א הידיעה משמע שלא כל שהוא מבן שלשים יהא נמנה, רק אותו שבא לעבוד, ולא אותו שלא בא לעבוד, שכל ה"א הידיעה משמע שהוא ידוע כבר שבא לצבוא צבא באהל מועד, וכיון שהוא ידוע שבא לצבוא צבא אז יהא נמנה מבן ל'. אבל "כל בא לצבא" (פסוק ג) בלא ה"א הידיעה, משמע שלא בא ללמוד, אלא שאין פחות מבן ל' ראוי לעבודה, והכי פירושו, מבן שלשים ולמעלה הוא בא לצבא לעבוד וכו', וכמו שפירשנו אצל "כל יוצא צבא" (לעיל א, ג), 'מגיד שאין פחות מבן כ' יוצא צבא' (רש"י שם) בריש במדבר, עיין שם (גו"א אות ו). ולמדנו מזה שמיד שהגיע לכלל העבודה חייב במנין:
‎ואם תאמר, לא ליכתוב "גם הם" ולא "כל הבא", והשתא ידעינן גם כן שמיד שבא לכלל עבודה חייב במנין, ויש לתרץ, דאי לאו "כל הבא" הייתי אומר אפילו חרש ושוטה בני מניין הם, דהא בני ל' [שנה] הם, ו'כל בא לצבא צבא' דכתב פירושו שאין פחות מבן ל' הוא בא לעבוד עבודה, אבל במנין שייך נמי אף על גב שהוא לאו בר עבודה, לכך כתב "כל הבא", דרצה לומר דווקא כל הבא לעבוד, דהיינו שראוי לעבוד, וקאי "כל הבא" על "מבן שלשים ולמעלה", לפרש איזה ראוי למנין - אותו הידוע שראוי לעבוד, אבל אותו שאין ראוי לעבוד - לא:
‎ואם תאמר, בני מררי נמי דלא כתיב "גם הם", וכתיב (פסוק ל) "כל הבא", מנא ליה שיש למנות כל הראוים לעבודה אף על גב שאינו עובד, ויש לתרץ, דודאי מבני גרשון ילפינן, דמאי שנא, כמו שחייבה התורה במנין בני קהת וגרשון משהגיע לכלל עבודה, הכי נמי בני מררי. אבל בבני גרשון הוצרך לכתוב "גם הם", דכיון דכתיב "כל הבא" דמשמע דוקא הבא לעבוד וגם הוא בן ל' חייב במנין, הוצרך לכתוב "גם הם". אבל השתא בבני מררי, כיון דעל כרחך אנו צריכין לפרש "כל הבא" בבני גרשון כמו שפרשנו למעט חרש ושוטה, הכי נמי ממעטינן גבי בני מררי חרש ושוטה, וילפינן בני מררי דומיא דבני גרשון וקהת, דיש ללמוד סתום מן המפורש. אבל בבני גרשון, כיון דמסתבר לפרש קרא כפשטיה, דהיינו שהוא בן ל' ובא לעבוד, הוי מפרשינן כך, אף על גב דלא הוי דומיא דבני קהת:עשר תחתונות. דיריעות עזים ליכא למימר, דהא כתיב אחריו "ואת אהל מועד", דהיינו יריעות עזים:עורות אלים מאדמים. ובפרשת במדבר (לעיל ג, כה) פירש רש"י על "מכסהו" 'עורות אלים ועורות תחשים', שכאן אין לכלול (אותם) בשם "מכסה" עורות תחשים גם כן, דהא כתיב אחריו "ומכסה התחש". ואם תאמר, מאי שנא כאן שלא כללה התורה שניהם בשם "מכסה" כמו בפרשת במדבר (שם) , ויש לומר, דהכי שאני, כיון דבפריקה איירי איך היו נושאין, והיו כל אחד בפני עצמו. אבל בפרשת במדבר שהכתוב מדבר איך היו שומרים, ועל מה היו ממונים, כלל שניהם בשם "מכסה", דשניהם ביחד היו מכסים על המשכן, ושם "מכסה" אחד להם כאשר היו על המשכן, אבל כשהיה כל אחד בפני עצמו, נקרא כל אחד בשם בפני עצמו:וילון המזרחי. לא היריעה שהיתה כפולה לפני פתח המזרחי (שמות כו, ט), שאותה היריעה היתה מחוברת בשאר יריעות הפרוסות על משכן (שם), ואין לה שם בפני עצמו:הסוככים ומגינים. פירוש, שלא היו הקלעים בסמוך למשכן, רק רחוק מן המשכן, שהרי באמצע קלעי החצר היה המשכן קבוע, ולפיכך צריכין אנו לפרש 'הסוככים ומגינים', והיה המשכן עומד בתוכם, והיו הקלעים מגינים על המשכן, ולפיכך כתב "על המשכן":ית כל דיתמסר להון. כלומר, שאין פירוש "יעשה" כמשמעו, וקאי "כל אשר יעשו" על הכלים שנעשו למשכן ולמזבח, דאם כן 'כל הנעשה להם' מבעיא ליה, שהרי כבר נעשה, אלא "יעשה" 'דיתמסר להון' בסוף:ואיזה מהבנים וכו'. וקשה, למה הוצרך כלל לכתוב "על פי אהרן ובניו", לכתוב "ביד איתמר בן אהרן הכהן" (פסוק כח) בלחוד. ונראה דג' עבודות היו; עבודת בני קהת, והם היו נושאים הכלים המקודשים (פסוק טו), ולחשיבותם נתמנה עליהם אלעזר בן אהרן (פסוק טז) . והאחרון הוא בני מררי, נושאי קרשי המשכן (פסוק לא), ונתמנה עליהן איתמר בן אהרן הכהן (פסוק לג). וגרשון היה כמו ממוצע בין העבודות. ולפיכך אמר הכתוב כי היה פקודתם על ידי כלל אהרן ובניו, כי האמצעי לעולם דומה אל הכלל, לפי שהאמצעי הוא נוטה לב' הצדדין. ומפני כי עבודת הגרשוני הוא כמו הממוצע בין העבודת הקהתי והמררי, היה עבודתו כללית, לפי שהוא נוטה לשניהם. לכך נתמנה עליהם אהרן ובניו. אלא שמעלין בקודש (ברכות כח. ) , ואין מורידין להיות זה אלעזר, שכבר ניתן לו דבר קודש יותר, והוא משמרת הקהתי. ומכל שכן אהרן שהיה חשוב עוד יותר מן אלעזר, לפיכך נשאר ביד איתמר בן אהרן:
‎ואל יקשה לך, אחר שנתמנה איתמר על בני גרשון, איך היה ממונה על בני מררי, ואין מורידין בקדושה, שאין זה קשיא, לפי שלא היה העבודה לאיתמר על בני גרשון אליו מיוחד, שהרי בכלל אהרן ובניו היתה העבודה מסורה, רק שאין מורידים בקדושה, לא היה אלעזר על בני גרשון. ומפני שלא היתה העבודה אליו בפרט, אין זה הורדת קדושתן, כי היה העבודה שלהם המיוחד להם תחלה להם, ואחר כך היה להם עבודת בני גרשני, שהיו משותפים בהם, ואין זה רק עליה, כי תחלה נמסר (להם) [לו] עבודת כל בני מררי, שזה מיוחד (להם) [לו], ואחר כך מעלין אותם להיותם ממונים על בני גרשני כדלעיל על דרך הכלל אהרן ובניו, ונשאר המנוי של בני גרשון ביד איתמר כדלעיל. אבל גבי אלעזר, כיון דהעבודה המיוחדת (להם) [לו] היה מנוי על בני קהת המקודשים יותר, היה זה הורדה (להם) [לו] אם אחר כך יהיה נמסר (להם) [לו] עבודת בני גרשוני. כי לעולם עבודה המיוחדת להם היא קודמת, ולפיכך אין זה הורדה. הנה חילוק והפרש יש בין מנוי שהיה נתמנה איתמר על בני מררי ובין שהיה ממונה על בני גרשון, כי בבני מררי היה המנוי שלו בפרט במיוחד, ועל בני גרשון לא היה מינוי שלו רק מצד הכלל, אשר היה מכלל אהרן ובניו:ויתדותם ומיתריהם לעמודים. פירוש, היתד הוא ארוך ו' טפחים, ומחברו בקלעים, וטבעת נחושת קבוע באמצע, וכורך שפת הקלעים סביב במתרים נגד כל עמוד ועמוד, ותולה הקונדוס דרך טבעתו באונקלי, והוא כמו יתד זקוף, ראשו כלפי מעלה, והוא תקוע בעמוד. ולפי שעל ידי היתידות היו תלויים בעמודים, היה זה בעבודת בני מררי, שהיו נושאים העמודים, וכן המתרים. אבל היתדות שהיו בקלעים, והמתרים למטה, היה בעבודת בני גרשון:עבודת עבודה היא השיר במצלתים. הקשה הרא"ם, דאם כן צריכין אנו גם כן לפרש "עבודת משא" עבודה למשא, ולא היה עבודה למשא, אלא על כרחך צרכין אנו לפרש "עבודת משא" עבודה של משא, וכן יש לפרש "עבודת עבודה" עבודה של עבודה, כלומר כל העבודות חוץ מן משא נקראים בשם "עבודה", כדכתיב (פסוק כד) "לעבוד ולמשא". ואפשר כי רש"י סובר דלא יתכן לומר כך, דאחר דנקראת אותה העבודה במשכן בלשון סתם "עבודה" (שם), אם כן הוו למכתב סתם "עבודה", שהרי היא נקראת סתם עבודה, ולמה כתב בקרא "עבודת עבודה", אלא לדרוש עבודה שהיא עבודה לעבודה אחרת. אבל "עבודת משא", שהכתוב בא לומר שהעבודה הזאת אינו סתם עבודה, רק עבודת משא, ואינו סתם עבודה, הוצרך לכתוב "עבודת משא", ואין לכתוב "עבודה" ותו לא:
‎אבל עדיין קשה, שנוכל לפרש "עבודת" מלשון מלאכה, ואין מורה זה על עבודת אלקים, רק כמו "עבדה רבה" (בראשית כו, יד), שפירושו פעולה (רש"י שם), ו"עבודה" שכתיב אחריו הוא רצה לומר על עבודה שהיא עבודה להשם יתברך, כי עבודה שהיא במשכן, כגון נעילת שערים (רש"י להלן ח, כה) ושיר וכל הנך, נקראים 'עבודה', מפני שהם כמו העבד המשרת לאדון. ולפיכך נקרא זה "עבודה", ו"עבודת עבודה" פירוש כמו פעולת העבודה, שהיא העבודה לשם יתברך. ולפי זה יהיה לשון "עבודת" נאמר רק על הטורח שהם עושים הלוים, ו"עבודה" הבא אחריו נאמר על עצם העבודה, שהיא לשם יתברך:ואותם הפקודים. פירוש, כי אין "ופקדיו אשר ציוה ה' את משה" מחובר ביחד, ויהיה פירושו "ופקדיו אשר ציוה ה' את משה" היה כך וכך, דהא לא נזכר שום דבר אחריו. אלא פירוש "ופקדיו" היה במצוה מבן שלשים, וזהו "אשר ציוה ה' את משה", כי כך נצטווה שיהיה מבן שלשים. אף על גב דכבר כתיב בכל הלוים "מבן שלשים ולמעלה", חזר וכתב כאן "ופקדיו אשר צוה ה' את משה", לומר שכך היה, ולא היה טעות שיהיה נמנה אחר יותר מבן נ', ופחות מבני שלשים על ידי שטעה אחד בשניו. ואשמועינן גבי לוים, משום דאי היה טעות בהם היתה עבודה שלהם פסולה (חולין כד. ), קאמר "ופקדיו אשר ציוה את משה", ולא היה שום טעות במנין זה:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך